ישבתי במרפסת של מדרשת זיו, והוא נכנס עם חיוך מוגזם ושני עציצים. הוא הניח את העציצים בעדינות, פסע לאחוריו, עמד, הסתכל עליהם בסיפוק, הביט בשעון, הסתובב ונעלם. הלך לי איש שמח בלי שאדע מה כל כך שימח אותו. כעבור שבע דקות חזר האיש השמח והפעם בידיים מלאות שקיות עם מאפים, חטיפים, שתיה קלה וכמה יינות פשוטים והחל לערוך במרץ את שולחן ארוך. ושוב, לקח צעד אחורה, הביט בסיפוק, מלמל ‘ישתבח שמו’, שלח מבט לעציצים, הסתובב ונעלם. הפעם כבר ידעתי שהאיש השמח יחזור. הוא השאיר יותר מדיי דברים פתוחים ואני לא מדבר על הפס שמרים. ובאמת, כעבור כמה רגעים הוא חזר שוב והפעם עם שתי כוסות מים, רכן אל העציצים והשקה אותם תוך כדי שהוא ממלמל “היא החיים שלי האשה הזאת”. התחלתי להבין. האיש, חוזר בתשובה שמשלב בחייו תורה ועבודה, לראשונה מסיים מסכת והשמחה שלו פשוטה וזכה. אשתו, לפי מה שהבנתי, מרגישה לגמרי חלק מהשמחה הזו ושלחה לו לבית המדרש שני עציצי ענק, אחד כהוקרה לבית המדרש שהעניק לו חממה רוחנית, והשני עבורו – עבור האיש שלה שבמשך תקופה ארוכה חרש, זרע, השקה, ועכשיו ברינה הוא קוצר. הו הו רינה ועוד איזה. האיש פתח מכתב מגולגל שהיה מונח בתוך העציץ שלו והעיניים שלו, כבר לא עמדו בהתרגשות ודמעות חמות התגלגלו לו על החיוך. והוא מחייך ובוכה, בוכה ומברך את אשתו שתמכה בו לאורך כל הדרך. כבר פניתי לזוז משם, הבטתי בו מבט אחרון וראיתי איש שמח מבקש שכשם שזכה לסיים מסכת מגילה, כך יזכה לסיים את כל הש”ס. הצצתי במכתב שהיה פתוח על השולחן, וזה בדיוק גם מה שאשתו ביקשה.